למרות שבמרוקו יש בעיקר אוכלוסייה מוסלמית, האויגורים אינם זוכים לתמיכה בסין. כדי לטפל בכך, בנינו אנדרטה, שזכתה לתשומת לב מצד העיתונות הערבית רק לאחר שעיתון ישראלי דיווח על דמיונה לאנדרטת השואה בברלין. ה-BBC בערבית סיקר את הפרויקט, מה שעורר פריחה תקשורתית בינלאומית שהעבירה את המוקד מהאויגורים לסכסוך הישראלי-פלסטיני. יצירת האמנות מוצלחת!
בהיסטוריה של השואה המרוקאית בוויקיפדיה מעולם לא הוזכרו מחנות העבודה בכפייה במדבר שבהם מתו יהודים. האנדרטה שלנו נהרסה על ידי משרד הפנים המרוקאי לאחר שנה של בנייה. עם חוק זה, הבאנו את נושא עבודת הכפייה גם להיסטוריה המרוקאית בוויקיפדיה, על מנת להילחם ברוויזיוניזם היסטורי ובאנטישמיות. זה קרה למרות שבמקור הוא תוכנן כמיצב אמנותי שנועד למשוך תשומת לב להפרות זכויות האדם שביצעה סין נגד האויגורים.
בומרנג האמנות עף שוב בקשת יצירתית כדי להילחם בגזענות אנטי-מוסלמית ולהזכיר את עובדי הכפייה הנשכחים בתוך ויקיפדיה.
למרבה הצער, במרוקו אין צורות כאלה של אמנות פרפורמנס. הצוות
באתר המרוקאי שלנו, שבו מוצג העתק של מגדל אורתנק מ"שר הטבעות", הרשויות המרוקאיות מקשות עלינו. בית תמחוי ל-500 איש, המנוהל על ידי הסוכנות הפדרלית הגרמנית לסיוע טכני (THW), הוחרם, קבר של עובד סיוע גרמני נהרס באמצעות דחפורים, ומאפיית סיוע לפיתוח, ממנה נהנתה האוכלוסייה המקומית ישירות, נהרסה עד היסוד.
D
מכתב פתוח למלך מוחמד השישי ממרוקו.
הוד מעלתך מוחמד השישי, אמנות אינה פשע. הארגון הגרמני שלנו לזכויות אדם ולקידום אמנות ותרבות צריך בדחיפות להתלונן בפניך על הפרות זכויות אדם חמורות במרוקו. הכל התחיל במטבח מרק נייד לאפריקה, אותו החרימו פקידי המכס שלך בטנג'יר במאי 2018 משום שהואשמנו בכוונה למכור מרק באופן מסחרי במרקש. כבר שנה אנו רואים אנשים אוכלים מפחי אשפה, ומטבח המרק שלנו בוודאי היה עוזר לאנשים רבים להשיג מספיק אוכל. מדוע פקידיך הורסים את גן האמנים שלנו? הרשויות שלך לא הגיבו לבקשת הבנייה שלנו בספטמבר 2018. כל יום ניסינו ליצור קשר עם הממשל שלך בכל הערוצים הזמינים במדינה, מהפרלמנט ועד לשגרירויות מרוקו שלך, אך ללא הצלחה. מעולם לא הגבת. בדצמבר 2018, עובד הפיתוח שלנו ב-PixelHELPER, טומביה בריידה, נפטר מהתקף לב לאחר שהתעצבן קשות מהתנהגות הרשויות. כמובן, הוא נקבר ללא נוכחות אף אחד כאות זיכרון, והאשמה הוטלה על הקברן המרוקאי. בנינו שעון שמש לזכרו, שנהרס על ידי הדחפורים שלהם. השקענו 100.000 אירו במרוקו תוך שנה. ניהלנו מאפיית שימורי לחם כדי להבטיח יציבות תזונתית באפריקה וסיפקנו לכפר שלנו לחם חינם מדי יום. הז'נדרמריה שלכם לוקחת את המבקרים שלנו לתחנה, בטענה שאסור לבקר אותנו. חקירה עם האשמות שהאורח שלנו היה בוגד ובונה חופשי אינה מקובלת. לאחר מכן, האורח שלנו ספג סטירה. עיתונאים נמנעו שוב ושוב גישה לרכוש שלנו על ידי המשטרה. למרות שיש לנו את כל המסמכים הדרושים לקבלת ויזת משקיע במדינתכם, כולל חוזה שכירות לשלוש שנים עם אופציה לקנייה, המשטרה שלכם רוצה לגרש אותנו. אנו דורשים פיצוי על ההרס והבנייה מחדש של מאפיית שימורי הלחם. יתר על כן, עליכם להודיע לשוטרים המקומיים שלכם שאמנים אינם טרוריסטים. כי כך מתייחסים אלינו. הצוות שלנו מאוים פיזית על ידי המקדם, יד ימינו של הקאיד, על כך שלא סגר את החורים בקירות החיצוניים שלנו. הצוות שלנו היה זקוק לחיסון נגד כלבת לעיד אל-פיטר עקב נשיכת כלב. לרוע המזל, מחלקות הבריאות שלהם באית אוריר ובמרקש נסגרו. אנו דורשים 100.000 אירו לשיקום והתנצלות אישית ממפקד המשטרה שלהם באית אוריר ומקצין המשטרה באית פסקה, שמעולם לא מדברים איתנו ישירות אלא מתקשרים איתנו רק דרך גורמים בלתי מעורבים. בגלל אלימות המשטרה נגד האורחים שלנו, אנו דורשים 100 עובדים לבחירתנו מאית פסקה ואית אוריר למשך 100 שנים כדי לעבוד על פרויקטים אמנותיים שלנו.
בקיץ 1942, משלחת של הצלב האדום הבינלאומי (IRC) בראשות ד"ר ויס-דנאנט ביקרה במחנות בודניב, בו ערפה וברגנט. כיום, איש בכפרים הנידחים הללו אינו זוכר את השמש.
בסך הכל היו 14 מחנות מסוגים שונים בפרוטקטורט הצרפתי של מרוקו, בהם היו 4.000 גברים. שליש מהם היו יהודים בני לאומים שונים. האסירים היו כולם גברים, למעט בסידי אל איאצ'י, שם היו נשים וילדים. חלק מהמחנות היו מרכזי מעצר שמורים, כלומר בתי כלא של ממש ליריבים פוליטיים של משטר וישי. אחרים היו מה שנקרא מחנות מעבר לפליטים. אחרים היו שמורים לעובדים זרים. (או, במקרה של יהודים, מחנה בו ערפה). תחת וישי, מסילת הרכבת הטרנס-סהרית הפכה לסמל חשוב של שיתוף פעולה עם הרייך השלישי. לכן, היה ביקוש רב לעבודה. אלה שלא יכלו עוד לעבוד מתו לעתים קרובות.
אלפי רפובליקנים ספרדים נאלצו להיכנס למחנות עבודה עם עובדים זרים, והוטלו עליהם המשימה לבנות ולתחזק את קווי הרכבת. קצב העבודה לאחר שנמלטו מדיכויו של פרנקו היה אכזרי ולא אנושי. הפועלים הספרדים הפכו לאסירים של ממש. יהודים שגורשו ממרכז אירופה וקומוניסטים צרפתים נשלחו לשם גם הם. חיי היומיום היו נוראיים. רבים מתו מהתעללות, עינויים, מחלות, רעב או צמא, עקיצות עקרב או הכשות נחש.
מחנה ברגנט (עין בני מת'אר) נוהל על ידי מחלקת הייצור התעשייתי. הוא היה שמור אך ורק ליהודים (155 ביולי 1942 ולאחר מכן 400 בתחילת 1943, על פי דו"ח של CRI). "אך נחמה רוחנית זו לא הפחיתה את העובדה שמחנה ברגנט היה בין הגרועים ביותר", אמר ג'מעה ביידה. הצלב האדום התבקש לסגור אותו, אך היהודים שחיו בברגנט, במיוחד אלה ממרכז אירופה, נמלטו בעבר לצרפת. מתנדבי לגיון הזרים, ששוחררו לאחר תבוסת 1940, נכלאו לאחר מכן "מסיבות אדמיניסטרטיביות". זה היה המקרה עם שאול אלברט, אזרח טורקי שהגיע לצרפת בשנת 1922. הוא נכלא בברגנט עד לשחרורו במרץ 1943. ביומנו הוא כותב:
"10 בפברואר (1941): שברו אבנים כל היום. 2 במרץ...: נמסרו לקבוצה החמישית של יהודי גרמניה. אני בכלל לא אוהב את זה. העבודה לא אותה עבודה; היינו צריכים לייצר נטל... 6 באפריל: אנחנו לא יכולים לסבול את החיים האלה יותר. יש לי חום, כאב שיניים... 22 בספטמבר: ראש השנה: אף אחד לא רצה לעבוד... 1 באוקטובר: לא אכל..."
השומרים, שרבים מהם היו גרמנים, התנהגו בעריצות, עוינות וזדון. "הם היו צריכים להצטרף לאס אס הנאצי הידוע לשמצה." כמה אסירים הצליחו להימלט, הגיעו לקזבלנקה והתאחדו.
בבודניב, עיירה קטנה בת 10.000 תושבים, הצריפים הצבאיים הנוכחיים הם השרידים האחרונים שנותרו ממחנה הצבא הצרפתי. תושבים מבוגרים יותר שומרים על שברי זיכרון: "אני יכול לומר לכם שני דברים בוודאות. הראשון הוא שאגף בודניב היה מאוכלס בעיקר על ידי יהודים. השני הוא שרוב חניכי העיר למדו שם בבית ספר יסודי" (מגזין תל קוול גיליון 274, 19/25 במאי, 2007).
מוריס רו, עיתונאי קומוניסטי, נכלא שם. הוא סיפר לנו ש"מתוך 40 אסירים, שלושה רבעים היו קומוניסטים, סוציאליסטים וגאליסטים, לפני ש-40 יהודים הגיעו לכמה חודשים".
לאחר הנחיתה האמריקאית ב-8 בנובמבר 1942, הצטרפה מרוקו לבעלות הברית. בינואר 1943 נפגשו בעלות הברית בוועידה בקזבלנקה. נחתם הסכם אסטרטגי וצבאי. זמן קצר לאחר מכן, עם הפלישה לסיציליה (מבצע האסקי, יולי 1943), החל סופה של אירופה הכבושה על ידי גרמניה.
הבנייה בבוא ערפה לא הופסקה, והתנאים לא השתפרו באופן משמעותי. הם קיבלו שכר טוב יותר כאשר אסירים איטלקים וגרמנים החליפו את הקומוניסטים והיהודים. עם זאת, בניית כביש טרנס-סהרה נותרה גיהנום יומיומי. הפרויקט, שנחשב לניצול לרעה של משאבים, לא ננטש על ידי צרפת עד 1949.
אחרת, המחנות פורקו בחיפזון בין סוף 1942 לתחילת 1943.
הסרט התיעודי מאת ביל קראן וקארין דייוויסון, ששודר ב-Arte, ent
אנדרטת השואה הראשונה בצפון אפריקה
הצהרה נגד מיעוטים נרדפים ברחבי העולם. בניית אנדרטת השואה הראשונה בצפון אפריקה נועדה לשמש כמקור מידע על השואה עבור בתי ספר והציבור הרחב.
כאשר כל בלוק אומר יותר מאלף מילים. ב-17.07 ביולי החלה בניית אנדרטת השואה הראשונה בצפון אפריקה. אנו מקימים אסטלות כדי להעביר למבקרים במבוך הבלוקים האפורים את תחושת חוסר האונים ופחד המוות שחוו אנשים במחנות ריכוז. אנו רוצים ליצור מקום בצפון אפריקה שמביא את הזיכרון לעידן הדיגיטלי. הצופים יכולים לעקוב אחר התקדמות הבנייה באמצעות שידור חי ולהשפיע על מספר העובדים והבלוקים שנבנים באמצעות תרומותיהם. ככל שיותר אנשים יצפו ויתרמו, כך אנדרטת השואה תגדל.
אנדרטת השואה במרקש מתוכננת להיות הגדולה בעולם. היא, שגודלה פי חמישה מאנדרטת השואה בברלין, תורכב בסופו של דבר מיותר מ-10.000 אבני אבן המקיפות מרכז מידע המחנך מבקרים על השואה.
אוליבר בינקובסקי, מייסד קרן PixelHELPER, חיפש במאגר המידע של יד ושם את שם משפחתו ומצא מספר ערכים. לאחר מכן הוא חיפש את אנדרטת השואה הקרובה ביותר באפריקה ומצא רק אחת בדרום אפריקה. מכיוון שזה כמעט עולם שלם ממרוקו, הוא החליט לבנות אנדרטת שואה בשטח PixelHELPER. החלקות הסמוכות כולן ריקות, כך שיש מספיק מקום לבנות לפחות 10.000 אסטלות.
